"And in The END the LOVE you TAKE is Equal to the LOVE you MAKE"



  יצירת קשר  |   מי אני   |  הזמנת הרצאה  
7-פרוקופייב-–-קונצ‘רטו

  • הקונצ'רטו השני לפסנתר של פרוקופייב זנוח, באופן יחסי, וכמובן שלא בצדק. אולי בגלל התובענות הטכנית הרבה הנדרשת מהסולן, אולי בגלל שאיננו מזדמר במנגינותיו כמו הקונצ'רטו השלישי או הראשון.

    פרוקופייב השלים את היצירה ב-1913 בהיותו בן ,22 וחזר אליה עשר שנים מאוחר יותר ובעצם ממש לשכתב אותה מחדש עקב התאבדותו של חברו מתקופת הלימודים בקונסרבטוריון, מקס שמיטהוף, אליו פיתח רגשי ידידות עמוקים. התמורות מהקונצ'רטו הראשון לשני ניכרות הן בסגנון והן בממדים. פרוקופייב מרחיב את היריעה כאן לארבעה פרקים: שניים ארוכים ושניים קצרים.

    מבחינת הסגנון, בשני הפרקים החיצוניים הארוכים פרוקופייב מביט בקונצ'רטו הזה אחורה – לקונצ'רטו הראשון של צ'ייקובסקי ולשלישי של רחמנינוב, אשר אותו שמע בסנט פטרסבורג. הפסנתר דומיננטי ביצירה יותר מהתזמורת, שמקבלת כאן טיפול קל ושקוף יותר מאשר בקונצ'רטו הראשון. פרוקופייב עצמו ציין שתפקיד הסולן יותר "מעניין" מזה של התזמורת. ב"מעניין" כנראה שהוא התכוון לקושי הטכני העצום שיש לסולן ביצירה זו, שהוא לא פחות תובעני כנראה מאשר בקונצ'רטו השלישי של רחמנינוב.  הרוח השלטת ביצירה קודרת ועמוקה, חסרת מנוחה ולעיתים דיסוננטית, ומבחינה אמוציונלית משקפת כנראה את מצבו הנפשי עקב מותו של שמיטהוף, לו היצירה מוקדשת.

    פרוקופייב, שהיה  כנראה אדם תכליתי ופרגמטי בצורה יוצאת דופן והיה מסוגל לעבוד גם במצבים הקשים ביותר, כתב ביומנו, כשבועיים לאחר שקרא את מכתב ההתאבדות של שמיטהוף: "כשחזרתי הביתה, כתבתי בראש הפרטיטורה של הקונצ'רטו השני לפסנתר: לזכרו של מקסימיליאן אנטולייביץ' שמיטהוף. מחר אענוד עניבה שחורה כאות אבל על חברי". יש משהו לקוני וענייני במילים אלה. מיד לאחר מכן הוא ניגש לערוך תיקונים אחרונים בפרק הסקרצו הקצר.

    בסרטון הבא (כ-17 דקות) אני עורך השוואת ביצועים לפרק הסקרצו הקצר הזה.